יותר ויותר זוגות עורכים הסכם ממון טרום חייהם המשותפים או נישואיהם. יש להסכם מסוג זה יתרונות רבים אך מבחינה פסיכולוגית, מצאתי לא פעם כי הבסיס לאמון וביטחון בסיסיים נפגמים, ללא תקנה, לשנים רבות. הסיבה העיקרית היא: המחשת הגירושין והתמודדות עם סוגיות של פרידה כואבת כאשר הזוג עדיין לא התחתן! לעיתים התנהלות עורכי הדין בעניין קשה ביותר והקשר מתרסק, בעיקר אם היו קודם לכן ספקות או קשיים. מה ניתן לעשות? לקט סוגיות אקטואליות לחשיבה…

ההנמקות לעריכת הסכם ממון טרום נישואין, פשוטות ביותר; בגלל ריבוי מקרי הגירושין, כאשר ישנם פערי רכוש, חסכונות או רכוש שנצבר טרום הנישואין, בן הזוג "העשיר" יותר רוצה להגן על רכושו. לעיתים, זהו בן זוג גרוש הרוצה שרכושו עד לנישואין החדשים לא יהיה חלק מהקשר החדש, שמוטבי הירושה שלו יהיו קודם כל ילדיו הקיימים. לעיתים, אלו ההורים של בן הזוג המגלים גישה נוקשה ואומרים: "צריך להיות ריאלי, אין בדעתנו לתת לאף בת זוג, נחמדה ככל שתהיה, סכומי כסף גדולים שחסכנו שנים רבות…" או, "לא יהיה לנו כסף לרכוש עבורך עוד דירה אם הדירה שכבר רכשנו תחולק לשניים".

הבעיה מסתבכת כאשר לצד "העשיר" יש עסק קיים, לבד או עם שותפים, או שהוא בן ממשיך בעסק משפחתי והוא רוצה להבטיח לא רק אי-מעורבות בעסק, אלא גם אינו רוצה לחלוק את רווחי העסק הקיים עם השותפ/ה לחיים ( העסק עצמו ושוויו טרום הנישואין לעולם יהיה שייך למי שהקים אותו).

לעיתים, מגיעים גם בני זוג שאין ביניהם פערי הכנסה גדולים או צבירת חסכונות עבר. גם אלו מבקשים הסכם ממון, לעיתים דרקוני, כדי להגן על מצב עתידי של קידום בתפקידים ובשכר.

הבקשה הופכת להרסנית, כאשר הבקשה היא שבן הזוג יצא מהנישואין, עם הנכסים איתם נכנס לנישואין.

באופן הזה מעמיד בן הזוג "העשיר" את כל מהות הקשר על הסטטוס הכספי והרכושי של כל אחד מהצדדים. זאת למרות שנישואין וזוגיות, שותפות לחיים, הקמת משפחה והולדת ילדים, איננה סוג של עסקת ממון.

העמדת הדברים במצב כזה, טרום נישואין, מציגה תמונה עגומה לבן הזוג "העני", אפילו אם הצד השני לא היתה בכוונתו לפגוע . אמרה לי מטופלת בציניות מרה: "כבר כדאי לי לעשות איתו עסקה של פונדקאות לילדים המשותפים, כך אדע שהוא ישלם לי מראש מאה אלף דולר עבור כל ילד".

בהחלט ניתן להבין את רצון הצד "העשיר" להגן על רכושו אך, יש לשקול את ההשפעה הפסיכולוגית המתמשכת של הדיונים עצמם בהסכם הממון על בני הזוג, שלפתע מתחילים לריב על חלוקת רכוש ופיצוי עבור השקעת זמן בבניית הזוגיות, כל זאת לפני שהם נישאו זה לזו.

הצד "העשיר" נפגע… האם אני צריך לתת לבן/בת הזוג פיצוי על הקשר עמי? במידה ויהיו לי ילדים – מובן שאשלם מזונות עבור קיומם אך, פיצוי על שנים של מיעוט הכנסה למשל בשל הריונות, הנקות ומחלות ילדים – לא נראה לי סביר. פתאום העמדה העסקית של תרומת הצד השני נראית קשה ואיומה.

"אני לא משנה דבר במצבה. כיום היא גרה בשכירות ואם ניפרד זה יחזור להיות מצבה. היום היא עובדת במשרה מסוימת, זה אולי יהיה גם מצבה בעתיד. הבסיס בינינו אינו אמור להיות כספי אלא, אהבה ונתינה וכל זמן שהיא איתי הכל מובטח. חבל שהיא לא מאמינה ובוטחת בי".

כאן הדברים נתקעים ולפעמים מתפוצצים או משאירים חותם עמוק ומר על הנישואין.

הצד "העני" גם אם יסכים לחתום על ההסכם, מתוך כבוד עצמי ואי רצון להראות חמדנות, ידע שעליו לדאוג כלכלית לעצמו. אמר לי גבר הנשוי לבן זוג "עשיר", המבוגר ממנו בשמונה שנים: "אני מבין שאני צריך ולהתקדם בזכות עצמי. המשמעות היא עוד לימודים או הרחבת העיסוק בעבודתי, התמקדות בקידום שלי וצבירת חסכונות אישיים כבסיס לחיי. ילדים, יחכו עד שאדע שאני יכול לעמוד בזכות עצמי ברמה כלכלית טובה. אינני נוכח בבית? אני עצבני? אני עייף? אין לי חשק ליחסי מין או, בילויים, מצטער, אני לנפשי. בן זוגי כבר מסודר בחיים והיה מאוד רוצה להקים משפחה. אני ממש לא שם".

גם אם מדובר באישה בוגרת שמבינה שכעת הזמן ללדת ילדים, פסיכולוגית, היא חיה בידיעה שהיא לעצמה. המשמעות היא לעיתים הולדת הילדים ונתק רגשי שמקנן עד לפריצתו כעבור שנים.

במהלך הטיפול הזוגי, אני מגלה את הבסיס הפסיכולוגי של הסכם הממון והשלכותיו העמוקות לשנים רבות. "הדירה שבה אנחנו חיים היא לא ביתי. זו דירתו. אני נוהגת בה בכבוד אבל, לעולם לא אראה בה בית. אני אורחת בחיי בעלי. ילדינו גדלים בדירה הזו כבר 12 שנים, אבל לי לא היה ולא יהיה לעולם רגש אמתי לנכס הנדל"ני של בעלי. נכון, אני כעוסה שנים, וכעת בטיפול צפות הסיבות האמתיות שכאילו רציתי לשכוח אותן…".

כאשר אני שואלת את הצד "העשיר", מה הוא מתכוון לעשות עם הכסף שהוא שם בצד כבר שנים, ומכניס הביתה סכום שאליו התחייב, התשובה לא קלה. שינוי החקיקה הוביל לכך שאם הצד "העשיר" שהגן על הכנסותיו בהסכם ממון, משתף ולו במקצת את בת זוגו וילדיו ברכושו או, כספו שנצבר בעת הנישואין, הרי זו כוונת שיתוף, והכסף שהושם בצד יחולק לשניים בגירושין.

"אתה יודע שתוכל לקנות לעצמך רכב חדש כל שנה אבל, רק לך, אינני יודעת מהי המשמעות החוקית אם אשתך גם תנהג ברכב… תוכל לנסוע רק אתה לחו"ל ע"ח הכסף הזה… הכסף שאתה צובר בעת הנישואין ורוצה לשים בצד ולשמור מכל משמר, ישאיר אותך לבד. יהיו לך מיליונים בבנק אבל תחיה; אתה, אשתך וילדיך בבית דל. אם תשקיע בבית או, במשפחה מכספים שצברת בעת הזוגיות והם מוגנים בהסכם ממון, תצטרך לחלוק אותם בגירושין אם יהיו כאלה… בקצרה, תתחיל את חייך עם אשתך בידיעה כי יום הדין קרב, כאילו אתה כבר גרוש או, באווירה פסיכולוגית של עוד מעט מתגרשים. כיצד אתה חושב שאתה תרגיש לאורך זמן? כיצד היא תרגיש כלפיך? מה יחושו ילדיך?"

התשובה ברורה: חוסר אמון מתמשך, העצמת תחושת הבדידות וכעס מתמשך.

מניסיון מתמשך בטיפול במשברי נישואין, אם הצד "העשיר" אינו מלווה תמידית בעו"ד ורו"ח , הוא במרוצת השנים ישכח לחדש את החוזה הפיקטיבי על דירת המגורים עם הוריו ולשלם להם שכ"ד סמלי שיפקד בחשבון על שמו בלבד. בעת הרחבת המשפחה הוא יקנה בסופו של דבר חפצים לבית או, ירצה לעבור דירה ולהשלים כסף, כדי לאפשר את המעבר, הוא יממן בר מצווה לבנו… בסופו של דבר ההסכמים הללו עם השנים לא מסייעים ואפילו מתאיינים.

ואולי כך זה צריך להיות. האם השכחה לחדש את הסכם השכירות, אי רצון לעבור מדירות שכורות לדירות שכורות בגלל הקשיים של הילדים (הדירה שלו מושכרת על פי עצת עו"ד בעת עריכת הסכם הממון), לא מדברים בעד עצמם? האם לא עדיף לחשוב מראש אחרת? האם מחיר הסכם הממון, בנישואין, שווה את כל הליך הסתרת והפרדת הרכוש?

חשוב לציין, כי ישנם מספר נושאים חשובים ביותר בהסכם טרום נישואין:

● ההבטחה לא למנוע גט זה מזו ולפעול או לפירוק שותפות או לגירושין אזרחיים. זהו סעיף חובה במדינה בה צד מסוים יכול לעכב את המשכם החופשי של חיי זולתו. 

● סעיפים חשובים אחרים נוגעים לבוררות חובה, לגישור, להסכמה של קבלת ייעוץ מקצועי בעת קשיים.

אני סבורה כי אלו סעיפים חשובים כדי למנוע התעמרות של צד אחד במשנהו.

מה ניתן לעשות?

ראשית, כדאי לצאת מהתפיסה בעיקר בזוגיות ראשונה וצעירה כי ניתן להגן על כל הכספים והרכוש של בן הזוג "העשיר". מי שרוצה לשמור כ"כ על רכושו – שלא יתקשר לאורך זמן עם בני זוג, לא ייקח סיכונים, ינדוד רק בין דירות שכורות וישלם עבור פונדקאות, בקיצור, שיתחתן עם כספו.

ניתן בהגיון לבקש ולהסביר מדוע לא תהיה מעורבות של בן הזוג "העני" בעסק של בן הזוג "העשיר" תוך לקיחה בחשבון שאנשים הם לא משהו שניתן להשתמש בו ולאחר מכן לזרוק. יש מחיר לכל צעד והחלטה בחיינו. מדוע לא מובן שאי אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה? ברור שאם רוצים להקים משפחה מישהו חייב להיות בהריון, לקום בלילות, להניק ולגדל. יש לכל הדברים האלו השפעה על היכולת, באותה עת, להמשיך ללימודים גבוהים או, להתקדם לתפקידים גבוהים יותר בעבודה וכו'.

יש היתממות רבה בציפייה כי בן הזוג יאמין לי שאם נתגרש אדאג לו מעבר לחוזה, אבל בינתיים שיחתום. מדוע אתה לא תאמין לה שהיא לא תיקח ממך מה שלא מגיע לה? והאם לא מגיע לה תגמול על פרי השקעתה במשפחה ובילדיך שאתה תהיה כה מאושר וגאה בהם?

יש העמדת פנים לא סבירה לדעתי, של הצד "העשיר", שבן הזוג יאהב אותו ללא קשר לכספו, אבל אם הוא חדל מלאהוב, בן הזוג יישא בסנקציה כספית?

לפעמים אני מסבירה לבן הזוג "העשיר" והוריו, כי גם בעסקים הם מצפים לפירות על השקעתם. לפעמים זה קורה ולפעמים לא. אז כך גם בת הזוג מצפה לפירות על השקעתה וישנה סבירות כי מצבו של הצד "העשיר" ישתנה לרעה באופן שלא תהיה אפשרות ליהנות מפירות ההשקעה.

הפתרונות רבים ומגוונים למצבים הבין אישיים והמשפחתיים השונים, כדי להגיע אליהם חייבת להיות גמישות מחשבתית, הרחבת הראיה מעבר לצרכים הפרטניים ואמפתיה זה למצבו של זה.

האם אלו אינם תנאי הסף לנישואין או קשר עם מחויבות?