הספר שנעלם ממדפי הספרים בארץ, על כזבי הרגש האימהי – נמצא אצלי /ד"ר אביבה פרידמן

ישנן לא מעט נשים המרגישות כי ילדים זה ממש לא בשבילן. הן נתפסות כ"לא נורמטיביות" וזקוקות לברור נפשי. אליזבט בדינטור היסטוריונית צרפתייה פרסמה כבר לפני שלושה עשורים מחקר מקיף בו הראתה כי אין דבר כזה "רגש אימהי" מולד. 

ספרה פורסם בארצנו הוולדנית ב-1985 בהוצאת "מעריב", מהדורה אחת יצאה לאור ויותר לא. לי יש עותק …הספר קורא תיגר על כל המוסכמות של רגש אימהי והורי וגורם למחשבה מעמיקה… 

נזכרתי בספרה של בדינטור כאשר פנתה אליי רחל, אישה צעירה בת 35 שהגדירה את פנייתה כצורך דחוף בליבון בעיה. רחל עובדת בתחום הפיננסים וחיה עם בן זוג בן 37, כשלוש שנים בדירה שבבעלות משפחתה. בן זוגה מעוניין למסד את הקשר עימה אך כולל גם הולדת ילדים, כחלק מהנישואין. רחל אמרה מאז ומעולם כי אינה רוצה ילדים. איש לא הקשיב לדבריה באמת. "זה שיגעון שיעבור לה…", "היא תתבגר ותבין אחרת את הדברים… " 

רחל אומרת לי כי אינה חשה שום צורך רגשי בהולדת ילדים, אינה רואה בילדים שום דבר משובב או נחמד. לדבריה היא אינה חוששת מלידות, או מהתמסרות לטיפול בתינוק או כל בעיה אחרת. היא כבר הייתה בעניין זה בטיפול ולא עלתה שום טראומת עבר, פחדים בהווה, או חשש מהתחייבות. 

נהפוך הוא, דווקא משום שרחל מבינה מהו המשקל הרב בהבאת אדם לעולם, היא מרגישה כי אינה זכאית לעשות זאת, רק כי כך מצפים ממנה בעוד שרגשותיה- ריקים. "זה לא עציץ או חתול, זו החלטה הכי משמעותית להביא ילד לעולם הזה ואם אינני יכולה לתת לו את מה שהוא זקוק לו רגשית, אני מועידה אותו לחיים עם "נכות" רגשית מראש." 

סיבת הפניה אליי, נעשתה כעת משום שעניין החתונה על הפרק. בן זוגה כמו כל סביבתה לא האמין שהיא באמת מעוניינת לא להרות כלל ואף לא לאמץ ילד. היא והוא אינם מוכנים לוותר על אהבתם, אבל הוא גם אינו מוכן כלל לוותר על אבהות. רחל מרגישה אובדת עצות, בודדה ומבינה כי היא צריכה לקבל החלטה מהותית שתשנה את כל חייה. 

בצד הקונפליקט הפנימי הקשה של נשים המעזות לבטא את אי רצונן ללדת כלל או ללדת ילד אחד בלבד, הן גם זוכות לביקורת קטלנית מסביבתן הקרובה. אימותיהן מזהירות אותן, כי נדמה להן כעת שהן לא רוצות ילד, אך כשתרצנה יהיה מאוחר מדי. שאלות כמו מה הטעם בחיים ללא ילדים, מופנות אליהן תדיר. 

נשים ללא ילדים מבחירה וללא בן זוג מקבלות יחס של "מצורעות", כאילו משהו פגום נפשית אצלן. בישראל המדינה בה מאשרים גם שתיים עשרה, שבע עשרה הפריות חוץ גופניות לנשים, בה נאבקים על כל הריון בכל מחיר, בכל גיל כמעט, כיצד אפשר להבין אישה צעירה שאינה רוצה לתפקד ולמלא את חובתה…? 

נזכרתי בספרה האמיץ והמלא חכמה של בדינטור המדברת על המיתוס השקרי של רגש האימהות. בספרה "גם אהבה", היא סוקרת את שלוש מאות השנים האחרונות של ההיסטוריה האנושית ומראה בצורה מחקרית ושיטתית כי הטענה לרגש אימהי מולד ומוטבע בכל אישה, לא היה ולא נברא. 

בדינטור מראה כיצד נשים דווקא משכבות החברה הגבוהה, לאורך כל ההיסטוריה המודרנית ילדו ילדים ותוך שעות מהלידה, שלחו אותם לכפר, רובם לא שרדו והאם לא ראתה את ילדה לעולם. האם היא לא נחשבת כאישה? האם לא פעם בהן רגש אימהי? הן עברו לידה כמו כל אישה כיום, אז לאן נעלם הרגש האימהי? לא מדובר חלילה בנשים עניות או מסכנות אלא בנשים שבחרו לנהוג כך. 

נשים רבות ממעמדות הביניים, לא הניקו את ילדיהם אף לא דקה. כולם גדלו עם נשים מיניקות, מטפלות ואומנות. הילדים פגשו באימם שעה עד שעתיים ביום למשחק. כאשר בגרו נשלחו לפנימיות וראו במקרה הטוב את הוריהם, פעמיים בשנה. איזה רגש אימהי קיים כאן? ושוב מדובר בנשים שהילדים גדלו איתם בבית, הן פשוט לא טיפלו בהם. היכן הרגש האימהי? 

במעמדות הנמוכים לא היה כלל קושי להעביד ילדים בני שלוש בעבודות שדה או במפעלי תעשיה. האם האימהות הללו לא היו בעלות רגש עז של אהבה לילדיהם, כמונו? 

אם נביט רחוק יותר על פני ההיסטוריה העתיקה ברבות מהחברות הפגאניות היה נפוץ פולחן של הקרבת ילדים ותינוקות מבטן אימם, היכן הרגש האימהי היה אמור לפרוץ? 

והיום ..היכן הרגש האימהי המולד והאינסטינקטיבי להגן על ילדך אצל נשים פלסטינאיות שיולדות ילדים ומכריזות כי הן מקוות שהם יתפוצצו כשאהידים וכך מחנכות אותם. הן לא אימהות שילדו, הניקו, גידלו וטיפלו בילדיהן? אימהות בעולם השלישי- אם הרגש האימהי, היה מוטבע בהן , האם הייתה צריכה להרוג ולהיהרג ולא לתת למול את ביתה, למכור אותה לשפחת מין או לקטוע את ידי בנה התינוק…. 

בדינטור טוענת כי כמה גורמים שינו את יחס החברה לילדים ומשם הערצת וטיפוח מסר האימהות: 

1. תחילת המהפך במאה ה- 18, שימת לב של מלכי צרפת לכך כי קיימת תמות תינוקות רבים וההבנה שמרבית התינוקות מתים בינקותם. אז החלו להעביר את המסרים של חשיבות הקשר בין הילד לאם בעיקר בנושא עידוד ההנקה. המסרים הללו לא ממש שינו את דעתן של הנשים, עד להתקדמות מדע הרפואה בסוף המאה ה- 19 והמאה ה- 20. 

2. המצאת הפניצילין, פיתוח תרופות וטכנולוגיות מצילות חיים של עוברים ותינוקות, שהפכו את הילד לכזה שאפשר להקשר אליו ולא לחשוש שימות מכל מחלה קלה, מנפילה, חתך, עקיצה או אלרגיה. 

3. המצאת הגלולה ועימה שמירה על מספר ההריונות הרצוי לאישה. בעבר, נשים ילדו ילדים רבים ולא רצויים, כיוון שהפלות היו כרוכות בסכנת חיים גולה ולכן עדיף היה ללדת. מכאן חל המפנה האמיתי ביחס של נשים לילדיהם. 

4. שגשוגה של התיאוריה הפסיכואנליטית ששמה את הילד, שנות הילדות והקשר עם האם כגורם מכריע ודטרמיניסטי בהתפתחות האדם. עם מיעוט ההריונות ומיעוט מקרי המוות של ילדים, ילדים נעשו "מוצר" יקר ומבוקש שתעשיה שלמה של רגשי אשמה, פחדים, חסכים ותסכולים מנותבת אליה. 

5. בנושא פיתוח רגש הורי, אין הבדל בין גבר לאישה. פיתוח רגש הורי יכול להיות קיים או לא קיים במידה זהה אצל נשים וגברים. 

בדינטור הינה לוחמת עד היום לחופש בחירה של נשים בכל הקשור לגופן לנפשן ללא אידיאליזציה של "רגש אימהי" טהור ועליון…כי לדעתה, פשוט אין כזה.. 

באשר להתלבטות של רחל, היא סיימה בהסכמה את הקשר עם בן זוגה כיוון שהייתה איתנה בדעתה והוא לא היה מוכן לוותר על ילדים. להערכתי זו החלטה מצוינת, כאב רב וסבל מיותר, נמנע משני בני הזוג והילדים שלא נולדו. 

מה דעתכם?